אתר השורשים - תמר טבח

חלק ב' - כתיבת דף יומן

יומני היקר,

אני עכשיו לוקחת נשימה ארוכה, ויש לי כל כך הרבה מה לספר לך. אני צובטת את עצמי, לראות שאני לא חולמת ושבאמת עליתי לארץ ישראל והגעתי הנה בשלום.

היום הגענו ארצה. אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בארץ ישראל למרות שזוהי מדינה חדשה לי לגמרי. אני מרגישה שאני לא צריכה לפחד יותר מהגויים ושאנחנו יכולים לחיות כמו משפחה רגילה ולא לעשות הכול בסתר ובפחד. כשהיינו באתיופיה, למרות שהיו לנו יותר חברים ומשפחה, לא הרגשתי בטוחה ולא הרגשתי אזרחית. אני יהודייה ושם יכלו להרוג אותי, בארץ ישראל כולם כמוני יהודים ואני תמיד אהיה בטוחה פה. תמיד הוריי חלמו להגיע לירושלים, עיר הקודש של היהודים וזו הייתה מטרתם. אני מאוד מתגעגעת לחברי ולמשפחתי שעוד נמצאים באתיופיה, אני לא יודעת אם הם גם ברחו, אם הם בחיים, מה שלומם, ואני קצת חוששת להם. אני יודעת שאם הם יעלו כמונו לארץ ישראל יהיה להם כל כך טוב.

אני מאוד רוצה לשתף אותך על החוויות שעברתי הטובות והרעות. היה לי מאוד קשה להיפרד מהחברים שלי ומהמשפחות שהשארנו באתיופיה בדיעבד אני יודעת שעשינו את הדבר הנכון. היינו צריכים ללבוש בגדים חומים כדי להסבות את עצמנו. אני לא אהבתי את הבגדים הם לא היו כל כך יפים עליי, אבל הייתי חייבת להקשיב לאמי ולאבי כדי שהעלייה תתהלך כמו שצריך. היינו קבוצה גדולה של אנשים, זה נקרא "עלייה מאורגנת", היו לנו מדריכים (מדריכי דרך) שחיכו לנו במקום מסוים שתוכנן מראש שיעזרו לנו להגיע לסודן בדרך המהירה והבטוחה ביותר. בסודן היינו צריכים להסתתר שמה הסודנים לא יגלו אותנו, ואם במידה והיו מגששים היינו אומרים שאנחנו סודנים. מדרכי הדרך הובילו אותנו עד הנקודה שבה היה המטוס. במטוס שהגיע עד לארץ הקודש. היינו במשפחה, אני (אורה), יוסי, שוש, אביב, יעקב, אמא ואבא. אני השלישית במשפחה. היה אסור לנו לריב לעשות רעש או למשוך צומת לב. אמא אמרה שהלכנו כמעט שנתיים, ואני מאמינה לה כי המסע הזה הרגיש לי כמו מיליוני שנים, אבל התוצאה שווה את כל הסבל. היינו צריכים לקחת רק את הדברים החשובים ביותר, במיוחד לקחנו הרבה תכשיטים בגלל שאימא אומרת שאם היו באים השודדים היינו משחדים אותם עם תכשיטים, אבל למזלנו הטוב לא היו בכלל שודדים. במסע היינו ישנים כל הבוקר והיינו הולכים בלילה כדי שלא יראו אותנו. בין יתר הדברים לקחנו הרבה קמח מפני שאת האוכל שאכלנו בדרך היה עשוי מקמח, מים וקצת מלח. למאכל קראו "דבו קולו" הוא לא היה מתקלקל, הוא לא היה מסריח, הוא היה מחזיק לכמעט איזה חודש (אפילו יותר). היה לנו חמורים וסוסים שהם היו הכלי "תחבורה שלנו" .לא היה לנו מספיק חמורים וסוסים אבל היינו צריכים להסתדר עם מה שיש. אמא תמיד אמרה לי להסתכל על הכוס המלא בחיים, או להסתכל במשקפיים הוורודים ולא במשקפיים השחורים. זה אומר שצריך תמיד לחשוב חיובי. אחת החוויות הכי קשות והכי כואבת היא החציה של נהר הנילוס. אינך יודע לאיזה עומק של מים אתה נכנס, מה יתפוס אותך מתחת למים, מה עוצמת הזרם....פשוט אתה נכנס "ללא נודע". לצערי היינו חייבים לחצות את הנהר והיו גם תוצאות...המבוגרים הרימו את הילדים הקטנים ואת הציוד שלא יירטבו. אחרי שהם חצו הם חזרו שוב להעביר את השאר: את הזקנים, הנשים, בעלי החיים.....לא היה קל. כל פעם אתה מחסיר פעימה...אבל לא הכול עבר בשלום. היו נערים שנסחפו, חלק מהציוד, בעלי חיים ,רוב האנשים איבדו את הנעלים שלהם, ואפילו הגברים שעזרו לחצות את הנהר. לא היה להם כבר כוח להתמודד עם הזרם העצום. אבל הנה אני ומשפחתי הגענו בשלום ואין יותר מאושרת ממני.

טוב, סיימתי לכתוב לך את מה שעברתי בגרסה מאוד מקוצרת, אתה לא מאמין כמה אני מאושרת עכשיו. אמא עכשיו קוראת לי לאכול, אנחנו מקדשים כי עכשיו נכנסת השבת. שבת ראשונה פה בארץ ישראל. אל תדאג אני ימשיך לספר לך חוויות, אבל עכשיו אני צריכה ללכת לאכול.

אני אוהבת אותך,
אורה